בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: -1   צפיות: -1
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
אימון באמנויות לחימה הוא אחד הדברים הייחודים במנזר וכל אחד שם יודע לפחות כמה טכניקות של לחימה. כשראה ון זאי את חבריו מתאמנים בנשק ובידיים חשופות הוא קינא בהם מאוד. הוא רצה גם הוא ללמוד אמנויות לחימה, אבל בתור הטבח הראשי לא נותר לו זמן להתאמן.

הנזיר עם הנעליים הגדולותתרגמה מאנגלית נעה מרקביץ במהלך ההיסטוריה הסינית מנזר שאולין סבל 3 נחרב 3 פעמים : בזמן שלטונו של הקיסר טאי וו משושלת ואי הצפונית, בזמן הקיסר וו משושלת זו הצפונית ובזמן הקיסר וו משושלת טאנג. כשהיו הקיסרים האלו בשלטון, מנזרים הוחרבו והנזירים שולחו מהם. התקופה הגרועה ביותר הייתה בזמן שלטונו של הקיסר וו משושלת זו הצפונית ונמשכה 12 שנה. כל הגברים עזבו את שאולין, משק החי פוזר, מקדשים התמוטטו, התופים נשדדו, הפעמונים נשברו, הפסלים ניזוקו והמנזר נותר הרוס ושומם. לאחר מותו של הקיסר וו משושלת זו הצפונית, המנזרים בסין החלו לחזור למצבם הקודם. בשאולין נבנו מחדש אולמות ופסלים וגם אמנויות הלחימה נולדו מחדש. כשעלה הקיסר ס וון לשלטון היה נזיר בשאולין בשם ון זאי שנודע בתור "הנזיר עם הנעליים הגדולות". לא היה ברור בן כמה הוא, אמרו שחזיר במשקל 3 ק"ג יכול להיכנס בקלות לאחת מנעליו. ון זאי היה מבולגן יותר מאשר חבריו הנזירים, ולכן הם החליטו שהוא יהיה אחראי על המטבח. בנוסף לבישולים, הוא היה צריך לארגן את העבודה של כולם במטבח – מה שלא הותיר לו הרבה זמן פנוי לעצמו. אימון באמנויות לחימה הוא אחד הדברים הייחודים במנזר וכל אחד שם יודע לפחות כמה טכניקות של לחימה. כשראה ון זאי את חבריו מתאמנים בנשק ובידיים חשופות הוא קינא בהם מאוד. הוא רצה גם הוא ללמוד אמנויות לחימה, אבל בתור הטבח הראשי לא נותר לו זמן להתאמן. באותם הימים הונח פעמון ישן ושבור מחוץ למטבח. הוא נוצק בזמן השושלות הצפונית והדרומית (420-589 לספירה) והכיתוב עליו אמר שהוא שוקל 400 ק"ג. בזמן שושלת זו הצפונית הידית שבראש הפעמון נשברה לשני חלקים, אבל למרות הנזק הוא שקל יותר מ-350 ק"ג. ון זאי חיקה את שיטות האימון הבסיסיות של הנזירים, וכך לפני ואחרי כל ארוחה הוא ניגש לפעמון וניסה להרים אותו. בהתחלה הוא בכלל לא הצליח להזיז אותו, אבל אחרי 3 שנים הוא הצליח לשאת את הפעמון בידיו 3 פעמים מסביב לחצר הפנימית של המנזר בלי כל מאמץ. לכן, כל שנה במהלך תחרויות הלחימה במנזר זכה ון זאי בפרס על מיומנותו זו. קיץ אחד ירדה כמות אדירה של גשם וכל הדרכים נחסמו כתוצאה משיטפונות. לכן הגיעו לשאולין פחות ופחות רוכלים ויום אחד פשוט נגמר המלח במנזר. הנזיר שאחראי על האספקה ביקש מון זאי להטעין פרד ב-150 ק"ג קמח, לשאת אותו לרציף הישוגואן ולהחליף את הקמח במלח. ון זאי עשה כפי שהתבקש ובאחד מעיקולי הדרך התקדמו לעברו 7 או 8 סוחרים. הם היו ללא כובעים ונעליים וגם בגדיהם היו קרועים. הם קראו לעברו :"מאסטר, יש סכר לפניך שאי אפשר לעבור אותו". הם התכוונו לכך שיש חבורה של שודדים שחסמה את הדרך ושדדה את הרכוש של אלו שעברו שם. ון זאי שאל :"כמה הם?" סוחר זקן אמר בידיים רועדות :"מסוכן מדי! הם ירביצו לך ויקללו אותך. אם לא היינו נותנים להם את הכסף שלנו לא היינו נשארים בחיים. אתה שואל על הגנבים האלה? הם יותר מ-20 אנשים חמושים והם שודדים כל מה שהם רואים". ון זאי האזין לדברים האלה והתחיל שוב לצעוד באומרו :"המנוולים האלה חיו מספיק זמן". כשראה הסוחר הזקן שהנזיר אינו מתכוון לוותר הוא קרא אחריו :"מאסטר, אם תמשיך בדרך הזאת פשוט תכניס את ראשך ללוע של הנמר" כשעבר ון זאי על פני הכפר קיאוקיאנג הוא ראה קבוצה של גברים מתעכבים לפניו ליד עגלה עמוסה בחלב ומסתכלים סביב בעניין רב. הוא משך במושכות מספר פעמים והפרד שלו דהר במהירות. קצת לפני קבוצת הגברים הפרד נעצר ובמבט חטוף ון זאי יכול היה לראות מדוע. חלק מהעגלה נסחף במי השיטפון והותיר רק חלק קטן ממנה כשיר. אנשים בקושי יכלו לעבור בזרם, ולכן ון זאי הסתכל מעלה ומטה וחיפש דרך מעבר. לצד הכביש היה צוק תלול בגובה כמה מטרים ולימינו תעלה עמוקה. זו הייתה הדרך היחידה לעבור, כי הפרד לא היה יכול לחצות את הזרם. הוא רצה לבקש עזרה, אבל קבוצת הגברים שהייתה שם קודם נעלמה מן העין. במהירות פתאומית הוא הידק את חגורתו, הפשיל שרווליו וחיבק את הפרד שלו. הוא הרים את הפרד ואת הקמח וכשגבו לזרם הוא חצה אותו בזהירות. כשהניח את הפרד בצד השני הוא הבחין בטיפות דם על האדמה. הוא הבין שקבוצת הגברים היו שודדים בתחפושת, ושהדם על האדמה היה של אנשים שהם פצעו או הרגו. הוא רצה לנקום, אבל השודדים נעלמו. הם ביקשו כנראה לגנוב את הפרד שלו ואת הקמח, אבל כשראו שהוא מרים את הפרד הם נבהלו, התחבאו ולא העזו להראות את פרצופם. כשרכב ון זאי לתוך העיר הישיגואן הוא ראה קבוצה של איכרים עומדים מחוץ לחנות של מלח. כמה מהם נאנחו, כמה קיללו ללא הרף וכמה מהם בכו ודפקו על הדלת באגרופיהם. כולם ביקשו מהמוכר שיגלה רחמים וימכור להם מלח. מחוץ לחנות ישב המוכר על כיסא ועישן מקטרת. הוא לבש גלימה שחורה מסאטן ועליה חולצה עם דוגמאות של פרחים. הוא ינק ממקטרתו בשחצנות ואמר :"אתם יכולים להאשים רק את אלוהים, אבל לא את בני האדם. אם יורד כזה גשם והנהרות שוצפים אי אפשר להעביר מלח. מה אפשר לעשות? רק להעלות את מחיר המלח". הוא הביט באיכרים, התרווח בכיסאו וצחק ברשעות. האיכרים ביקשו ממנו לגלות רחמים ולמכור להם מלח במחיר הקודם. האיש פשוט הניד בראשו ואמר :"זו הוראה של המנהל יאנג. במהלך שיטפון קילו מלח יימכר במחיר של 2 קילו. פשוט תיקנו פחות". הוא סיים לדבר וחזר לעשן במקטרתו. ון זאי פרק את הקמח מהפרד שלו ואז קשר את הפרד לעץ. הוא היה בדרכו לדבר עם האיש ולנסות לשכנע אותו כשלפתע אחזה באיכרים התרגשות. הם התחילו לצעוק :"המנהל יאנג יורד מהסירה, בואו נשאל אותו", והתרחקו מהחנות תוך שנייה. ון זאי התבונן במנהל יאנג כשהוא ירד מהסירה והתקדם לעבר חנות המלח. הוא היה בערך בן 40, לבוש בחולצה לבנה מכותנה, לראשו כובע קלוע מבמבוק ובידו מקל הליכה שחור. כשראה שהאנשים מחכים לו הוא צחק לרגע ואמר :"לבקש מאתנו לא להעלות את מחיר המלח זה כמו להאכיל את הרוח". הוא פנה לעבר מוכר המלח ואמר לו :"אדון יקר, הם חושבים שמחיר המלח יקר מדי, נכון? כובעים הם זולים, שילכו ויקנו כובעים. שים בבקשה שלט – מהיום הוכפל מחיר המלח!!" האיכרים חשקו את שיניהם, קמצו את אגרופיהם בזעם, אבל לא העזו לדבר כי לא היה להם כל סיכוי. ון זאי היה כה עצבני עד שזיעה החלה להופיע בכפות ידיו. הוא חשב להילחם, אבל הבין שכנראה למנהל יאנג יש תומכים בקהל ולכן יהיה לו קשה להתקרב אליו. הוא לא יכול היה להמשיך לעמוד ולא לעשות דבר כשחנות המלח פוגעת כך באיכרים. אבל אם הוא לא יעשה מעשה הוא לא יוכל לסלוח לעצמו לעולם. הוא לא יוכל להסביר את עצמו במנזר אם הוא יקבל רק מחצית מכמות המלח. בתסכול הוא רקע ברגליו והתחיל להסתובב במקום כמו חיה פצועה. לפתע צץ במוחו רעיון. הוא כרך מגבת מסביב לראשו, סגר את עיניו והושיט את ידיו קדימה כמו אדם עיוור. הוא קרא בקול :"המנהל יאנג. כולם אומרים שאתה גדול וחזק ולבוש בקפידה. אני עיוור ולא יכול לראות אותך. תן לי לגעת בך" המנהל שמע את החנופה של העיוור ואמר :"השמועה על העושר שלי התפשטה בכל הארץ. בסדר, בוא וגע בי". ואז הוא חשב לרגע ושאל :,שטפת ידיים?" "שטפתי ידיים, אל תדאג. קיוויתי שאוכל לגעת בך אז שטפתי ידיים 3 פעמים בנהר". ון זאי התקדם לעבר המנהל, נעמד לידו והחל לגעת בבגדיו. כשעשה זאת הוא אמר בחנופה :"כה עשיר, כמו שציפיתי. המנהל יאנג, כולם אומרים שאתה גדול וחזק. תן לי לחבק אותך? מסוחרר מהתחנפות, המנהל רעד בכל גופו ואמר :"בסדר, אתה יכול לחבק אותי" ון זאי מתח את ידיו וכרך אותן סביב מותניו של המנהל. כשידיו מאחורי הגב של האיש הוא אמר :"גדול וחזק, גדול וחזק". ואז הוא התחיל למחוץ אותו. המנהל יאנג בקושי נשם, ידיו רעדו לצדי גופו והוא התחנן :"שחרר אותי, שחרר אותי". ככל שהוא התחנן יותר, ון זאי מחץ אותו יותר. ואז ון זאי הרים את זרועותיו ונשא את המנהל לעבר גדת הנהר שבכוונתו לזרוק אותו למים. האנשים של המנהל בחנות נדהמו ופשוט עמדו שם רועדים ולא העזו להתקדם ולעזור לו. פניו של המנהל יאנג איבדו את צבען והוא המשיך להתחנן :"סלח לי, סלח לי" ון זאי לחץ את המנהל כה חזק עד שעיניו כמעט ויצאו מחוריהן וברגע אחד שיחרר אותו. המנהל נפל לקרקע ובמשך זמן ארוך הוא פשוט שכב שם מתנשף ללא יכולת לזוז. כשלבסוף הוא חזר לאיתנו, הוא ראה שהאיש העיוור הוא נזיר ולכן כרע ברך לפניו ושאל :"מה המאסטר מבקש? חטאתי, בבקשה תקן אותי. בבקשה תקן את טעותי" ון זאי שאל :"האם מחיר המלח יעלה?" "לא, לא, לא יעלה. הוא יישאר במחיר הישן" אמר המנהל ופנה אל מוכר המלח "אתה רוצה למות? מהר תשנה את השלט". מוכר המלח היה כה מפוחד ולכן ניגש לשלט כמו כלב שזנבו בין רגליו. לאחר ששינה את המחיר שבשלט הוא פתח את דלתות החנות והחל למכור מלח במחיר הקודם. * הסיפור תורגם מאנגלית מתוך הספר אגדות מנזר שאולין *