בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: 0   צפיות: 236
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
במהלך שלטונו של הקיסר שן זונג (1573-1620 לספירה) היו 3 מאסטרים יוצאי דופן בשאולין. במנזר סי יאן היה מאסטר בשם גי שון. למרות שהוא היה בן 99 הוא היה חזק, בעל שמיעה טובה וראייה חדה ובכל יום הוא יצא אל השדות כדי לעבוד עם תלמידיו. באולם ינג היה מאסטר בשם גי יונג שהיה אפילו עוד יותר זקן. בגיל 101 הוא שמע היטב, ראה היטב וכשהתאמן הוא עשה זאת בעוצמה ובמרץ ממש כמו שהיה צעיר. המאסטר השלישי חי במקדש קי לאי והוא היה אפילו עוד יותר זקן. יי שונג, בן 103, היה יכול לצעוד 100 ק"מ ביום ולהתרחץ במים קרים ללא קשר למזג האוויר. בנוסף לגילם המופלג, היה עוד דבר שמשותף לשלושת הנזירים : הם היו שמחים בחלקם וחסרי דאגה. כולם קראו להם "שלושת הנזירים הזקנים"

שלושת הנזירים הזקנים כשנוסד מנזר שאולין היו בהתחלה מספר קטן של נזירים והם עבדו ביחד ואכלו ביחד מאותו שולחן. אחר כך גדל מספר הנזירים וכשהקיסר טאנג אישר למנזר לאמן צבא של נזירים לוחמים, הגיע מספר הנזירים בשאולין ל-1000. ראש החצר, ראש המנזר וכמה נזירים בכירים נפגשו לדון בנושא והחליטו לחלק את הנזירים ל-18 שיטות לימוד שונות. חלוקה זו נבנתה על בסיס שיטות הלימוד השונות של המאסטרים השונים. מבנה המנזר המקורי נקרא מעכשיו האולם המרכזי וכל מאסטר שלח לשם את תלמידיו הטובים ביותר כדי לקחת חלק בטקסים בודהיסטים ולהיות חיילים בצבא הנזירים הלוחמים. הנזירים הנותרים נשארו עם המאסטר שלהם ותחת הנחייתו הם התפללו, התאמנו ועבדו בשדה. במהלך שלטונו של הקיסר שן זונג (1573-1620 לספירה) היו 3 מאסטרים יוצאי דופן בשאולין. במנזר סי יאן היה מאסטר בשם גי שון. למרות שהוא היה בן 99 הוא היה חזק, בעל שמיעה טובה וראייה חדה ובכל יום הוא יצא אל השדות כדי לעבוד עם תלמידיו. באולם ינג היה מאסטר בשם גי יונג שהיה אפילו עוד יותר זקן. בגיל 101 הוא שמע היטב, ראה היטב וכשהתאמן הוא עשה זאת בעוצמה ובמרץ ממש כמו שהיה צעיר. המאסטר השלישי חי במקדש קי לאי והוא היה אפילו עוד יותר זקן. יי שונג, בן 103, היה יכול לצעוד 100 ק"מ ביום ולהתרחץ במים קרים ללא קשר למזג האוויר. בנוסף לגילם המופלג, היה עוד דבר שמשותף לשלושת הנזירים : הם היו שמחים בחלקם וחסרי דאגה. כולם קראו להם "שלושת הנזירים הזקנים" באותו זמן חיו 4 חברים טובים בעיר קאיפנג. האחד היה סוחר של משי וסאטן בשם זאו, השני היה בעל פונדק לסוסים ולעגלות בשם קיאן, השלישי היה סוחר תכשיטים בשם סאן והרביעי היה מוכר כופתאות ממולאות ומתוקות בשם ואנג אר. ואנג אר היה עני, אבל מוכשר מאוד בסיפור בדיחות וסיפורים, ולכן חבריו נהנו מחברתו. הארבעה היו תמיד ביחד, שתו ואכלו ותמיד שלושת החברים שילמו גם את הוצאותיו של ואנג אר העני. השנים עברו ולפני ששמו לב ארבעת החברים הגיעו לגיל 50. יום אחד הם שתו בבר שנבנה על גגו של בי"ס לאמנויות לחימה כשאר זאו אמר ששתי רגליו כואבות לעיתים תכופות. קיאן אמר שהוא מתחרש ומאבד את ראייתו וגם סאן אמר שהוא חלש ושקשה לו לנשום. רק ואנג אר היה יחסית בסדר, למרות שסבל מאסתמה. כל הארבעה אמרו שהם מפחדים למות ולכן בכוונה לדחות את מותם, הם החליטו למצוא דרך כדי להאריך את חייהם. הם החלו לשאול אנשים לגבי שיטות להארכת תוחלת החיים וכולם אמרו להם שבשאולין יש נזירים שעברו את גיל 100 ולכן, אם הם רוצים לחיות עד גיל מבוגר, הם צריכים לנסוע לשאולין ולגלות מה הסוד של הנזירים שם. וכך נסעו ארבעת החברים למנזר שאולין כדי למצוא דרך לחיות חיים ארוכים. לאחר שהגיעו למנזר נאמר להם שהמאסטר גי שון, שחי במקדש סי יואן, הוא בן 99 ועדיין בריא, חזק ובעל פנים עגולות וסמוקות. הם יצאו לפגוש אותו. לאחר שבירך אותם, גי שון הוליך אותם אל ביתו. ארבעת החברים הגיעו לשאולין לאחר שצעדו יום ולילה ולכן כשהגיעו למקדש סי יואן היה להם צורך עז במשקה. הם הציגו את עצמם בפני גי שון כי הם חשבו שאם הוא יבין שהם אנשים חשובים ועשירים הוא ייתן להם לשתות יין טוב ולאכול בשר, כמו שמותר לנזירים בשאולין. הם מאוד הופתעו כשהוא הביא להם 4 קערות גדולות, מילא אותן במים חמים ונתן קערה לכל אורח. הם חשבו שאולי הנזיר הזקן לא התכונן לבואם, אבל הם היו בטוחים שבזמן הארוחה השולחן יהיה עמוס בבשר וביין טוב. הם חיכו בסבלנות. הארוחה שהוגשה להם הורכבה מדייסה של דוחן דק, אגרולים מקמח לבן וקורנפלור וירקות ירוקים עם שום מתוק וכבוש. הם לא קיבלו יין בכלל ואפילו לא טיפה של שומן באוכל. הם הגיעו במטרה למצוא את סוד החיים הארוכים ולכן אכלו את מה שהוגש להם. כשסיימו הזמין אותם גי שון לצאת לטיול מחוץ למנזר. הם היו מותשים, גביהם ורגליהם כאבו, ראייתם הייתה מעורפלת, לאחד מהם היה התקף אסתמה והם השתוקקו לשכב ולנוח. למרות הכול הם לא יכלו לסרב להזמנת המאסטר הזקן ולכן יצאו אתו לטיול. במשך 3 ימים הם אכלו ירקות 3 פעמים ביום וטיילו לאחר כל ארוחה. הם שאלו את גי שאן לסוד שמאפשר לו לחיות עד גיל 99, אבל הוא פשוט אמר :"אין שום סוד". הם שאלו אותו מספר פעמים, אבל התשובה הייתה תמיד זהה. לבסוף זאו, סוחר המשי והסאטן, לא יכול היה להתאפק יותר והוא אמר לשלושת חבריו :"הוא רק רמאי זקן. אם אשאר כאן אני ארעב למוות" הוא עזב וחזר לעירו. לאחר שזאו עזב, שמעו שלושת הנותרים שיש במנזר נזיר בן 101 בשם גי שונג שגר באולם יונג הואה. השמיעה והראייה שלו היו עדיין טובות והוא מתאמן באמנויות לחימה בכוח של אדם צעיר. הם החליטו לבקר אותו. גי יונג ישן בחדר דומה לחדר שנתן לאורחיו והגיש להם ארוחות דומות לאלו שהגיש להם גי שון. עם זאת, היה בו משהו שונה. לאחר ארוחת הערב הוא הבעיר רק שתי מקלות של קטורת לפני הבודהא ואז אמר :"כבר מאוחר ואתם עייפים. זמן ללכת לישון" . הוא פשוט נשכב לישון והתחיל לנחור כמעט ברגע שראשו נגע בכרית. אם החברים היו עכשיו בעיר קאיפנג, הם היו ודאי שותים לשוכרה ומשחקים בקלפים או בקוביות. הם לא היו רגילים ללכת לישון בשעה כה מוקדמת. שלושת הגברים נרדמו רק מעט לפני שעלה השחר וכמעט מיד העיר אותם גי יונג הזקן. "קומו, השמש עוד מעט זורחת, קדימה". הוא פתח את כל החלונות, טאטא את הרצפה, ניקה את השולחנות והכיסאות ולאחר שהבעיר קטורת הוא צלצל בפעמון וקרא לכל הנזירים הבודהיסטים לתפילה. כשהרוח הקרירה נושבת בחדר והפעמון מצלצל באוזניהם לא יכלו שלושת החברים להמשיך לישון. הם קמו בחוסר ברירה מהמיטה. גי יונג הזמין אותם להליכה ופנה איתם לחצר האימונים. כשהגיעו לשם הוא פשט את חולצתו והתחיל להתאמן במרץ. רק כשעלתה השמש במזרח מעל להרים וגופו היה רטוב מזיעה הפסיק הנזיר הזקן את אימוניו. שלושת הגברים שאלו את גי יונג הזקן מה הסוד שלו לאריכות ימים, אבל הוא אמר להם שאין שום סוד. קיאן בעל הפונדק החליט שנמאס לו ואמר בזעם :"הוא סתם רמאי שלא נתן לנו לישון. אנחנו פשוט יושבים פה ומחכים למוות". ואז הוא עזב. שני הנותרים חשבו כמוהן, אבל לא רצו לחזור הביתה בידיים ריקות לאחר שצעדו 100 ק"מ כדי לגלות את הסוד לאריכות ימים. הם המשיכו לשאול על הסוד. הם גילו שהנזיר יי שונג הוא בן 103 ועדיין יכול לצעוד 100 ק"מ ביום ולכן הם פנו את מקדש קי לאי כדי לפגוש אותו. יי שונג הכניס אותם לביתו ונתן להם את אותו האוכל כמו שני הנזירים לפניו. אבל הנזיר הזה היה אפילו יותר פעיל מהשניים האחרים. הוא לא רק ניקה, שאב מים וכיבס את בגדיו בעצמו, אלא גם הלך לשוק. הוא היה מסוגל לצעוד 50 ק"מ בפחות מחצי יום. אפילו בשמש הקופחת הוא לא חבש כובע מעשבים קלועים כמו האחרים ומאוחר בלילה הוא התקלח במים קרים. לאחר ששהו שם מספר ימים סאן התייאש ואמר : "אם אשאר פה אמות מתשישות" וחזר לעיר קאיפנג. לאחר שעזבו שלושת חבריו העשירים, נותר רק ואנג אר בשאולין. הוא חשב שאם לשלושת הנזירים אין סוד אז איך הם חיו עד גיל 100? איך הם היו בכושר וכה חזקים? הוא החליט שאולי הוא לא היה גלוי לב מספיק בכך ששאל לסודם ולכן הם לא גילו לו. אם הם לא יגלו לו את סודם, הוא יחזור הביתה ללא הסוד ולא יוכל לחיות עד גיל מבוגר. מכיוון שהוא כבר היה במנזר הוא החליט שעליו לגלות את סודם של הנזירים ויהי מה. הוא אכל את האוכל שהם אכלו, עבד כמוהם ועם הזמן הם החלו לגלות לו את הסוד. המאסטר הזקן גי שון אמר :"הסוד שלי הוא לאכול ירקות ירוקים לעיתים קרובות, לא לשתות יין או לעשן ואחרי הארוחה לצאת לטיול רגלי ארוך" גי יונג אמר :"הסוד שלי הוא לפתוח את החלונות כדי שיכנס אוויר, לשכב לישון מוקדם כדי להשכים לזריחה ולהתאמן עם כל הגוף והלב" יי שונג אמר :" הסוד שלי הוא לצעוד לעיתים קרובות, לעבוד לעיתים קרובות, לתפוס את קרני השמש ולהתקלח במים קרים במשך זמן ארוך" ואנג אר שאל אותם אם יש עוד משהו וכולם השיבו :"אתה תמיד צריך להיות במצב רוח טוב, רגוע, שקט וללא שום דאגות" לאחר ששב ואנג אר לעיר קאיפנג הוא המשיך לחיות כפי שלמד משלושת המאסטרים, ונפטר גם הוא בשיבה טובה ובריאה.