בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: 0   צפיות: 210
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
במהלך שלטונו של המלך מינג שי זונג היה נזיר בשאולין בשם יי שאן. בכל אחד יש משהו מיוחד ואצל יי שאן הייתה ייחודית העובדה שהוא אהב לצייר במבוק. כל יום כשהוא לא היה עסוק בטקסים בודהיסטים, הוא גידל במבוק, הסתכל בו או צייר אותו. עבורו הבמבוק היה יותר חשוב מהבגדים שלבש או מהאוכל שאכל.

הבמבוק של יי שאן במהלך שלטונו של המלך מינג שי זונג היה נזיר בשאולין בשם יי שאן. בכל אחד יש משהו מיוחד ואצל יי שאן הייתה ייחודית העובדה שהוא אהב לצייר במבוק. כל יום כשהוא לא היה עסוק בטקסים בודהיסטים, הוא גידל במבוק, הסתכל בו או צייר אותו. עבורו הבמבוק היה יותר חשוב מהבגדים שלבש או מהאוכל שאכל. בשאולין יש מסורת שלפיה לכל נזיר מתחיל ניתנת ההזדמנות לצאת ל"חופשה", שבה הוא יכול לבקר במנזרים מפורסמים אחרים במדינה, לדבר עם נזירים אחרים ולגלות סוטרות בודהיסטיות חדשות. בזמנו של יי שאן, כשיצאו הנזירים האחרים ל"חופשה" הם חזרו עם כל מיני אוצרות כמו מחרוזות תפילה יקרות ערך, גלימות משובחות, חרסינות עדינות ואבני חן עתיקות ומגולפות. יי שאן היה יוצא דופן מהנזירים האחרים בשאולין באותה תקופה. הוא דיבר ברהיטות, כתב קליגרפיה היטב, נלחם היטב וביצע את הטקסים הבודהיסטים במיומנות מדויקת להפליא. בנוסף, הוא גם היה בעל מראה טוב ונאה. בגיל 26 הוא הגיע למנזר שבהרי פוטאו ואחר כך יצא ל"חופשה" מדרום לנהר ינגצה. לאחר שעזב, רחש המנזר ממלמוליהם של הנזירים האחרים וכולם ניסו לנחש מה הוא יביא אתו כשישוב. הניחושים שלהם היו רבים ומגוונים וכולם היו בטוחים שהוא ישוב עם דבר מה בעל ערך. יי שאן עזב את שאולין בתחילת החורף וחזר רק במהלך האביב, יותר מ-4 חודשים אחר כך. כשחזר, היה נדמה שכל הנזירים במנזר הגיעו לקבל את פניו. כולם התאספו סביבו כדי לראות מה הוא הביא, אבל הוא היסס והיה נראה שהוא לא רוצה להראות להם דבר. ככל שהם לחצו עליו יותר, הוא נהיה יותר חסר מנוחה ואמר שהוא לא הביא שום דבר בעל ערך. אבל ככל שאמר זאת יותר, כך כולם ביקשו יותר בתקיפות לראות מה הוא הביא, עד שלבסוף לא נשארה לו כל ברירה. הוא החל לגלות את האוצר שלו. מהסל הקטן והקלוע שעל כתפיו הוא הוריד חבילה והניח אותה על השולחן. בהתחלה הוא קילף שכבה של בד רך שהיה כרוך מסביב ואז התחיל להוריד את ניירות העטיפה, שכבה אחרי שכבה. אחרי 8 שכבות של נייר עטיפה, התגלה ה"אוצר" שלו לעיני כל. היו אלה שתילים צעירים של במבוק עם השורשים שלהם. כולם התחילו לצחוק והלכו משם כשהם מלגלגים על יי שאן. יי שאן אהב במבוק בכל מאודו. לפעמים היה אפשר למצוא אותו קורא בריכוז על עבודתם של ציירים מפורסמים משושלת סונג ולומד מהם על הדרכים הטובות ביותר לצייר במבוק. כל השנה הוא הסתכל בבמבוק : לאור קרני השמש השוקעת, בבקרים קפואים או לאור הירח, בערפל של שחר או באור המעומעם של יום גשום. הוא פשוט אהב לראות את השינויים הזעירים בעלים ובגבעולים של הבמבוק. הוא צייר במבוק על המאוורר שלו ועל הווילונות שנתלו מעל למשקוף דלתו וגילף חורשה קטנה של במבוק על כלי הכתיבה שלו. אמרו שהוא יכול לצייר במבוק בשיא הדרו אפילו בעיניים עצומות. פעם אחת, הלך יי שאן אל חורשת הבמבוק הקרובה למנזר שאולין. ליד החורשה היה לוח גדול של אבן כחולה-אפורה שאמורים היו לגלף אותה כדי להפוך אותה לאבן זיכרון. הוא גלגל גיליון נייר על האבן, הכניס את מברשת הציור שלו לדיו ועצם את עיניו כדי לחשוב איך לתפוס את הקסם של הבמבוק בציור שלו. כשישב שם, שני זאבים גדולים הגיעו מהיער הסבוך שבעמק הסמוך. הם ראו אדם יושב לבד בחורשת הבמבוק ולכן התקדמו בשקט במחשבה לאכול אותו. יי שאן ישב בשקט על הסלע, גבו זקוף, ידו השמאלית אוחזת בנייר בעוד ידו הימנית אוחזת במברשת שספוגה בדיו. הוא התבונן אז בעולם בשלווה מוחלטת. הזאבים לא הצליחו להבין מה קורה. כשחלפו על פני אנשים בעבר, האנשים תמיד קמו וצעקו עליהם, זרקו עליהם אבנים או ברחו מפניהם. הגישה של האיש הזה הייתה מאוד משונה, ולכן הם נעצרו ולא התקדמו יותר. הם פשוט עמדו שם, עיניהם בוהות ופקוחות לרווחה, בטוחים שזוהי מלכודת כלשהי. בזמן הזה, יי שאן היה עסוק בציור שלו ולא היה מודע לשני הזאבים הרעבים שעומדים מאחוריו. לאחר שבמוחו התבהרה התמונה שעליו לצייר, הוא החל לצייר אותה על הנייר. הוא העביר את המברשת על גבי הנייר ובתוך זמן קצר היה על הדף הלבן ציור של עץ במבוק עבה. הזאבים התרחקו ביללה וברחו משם כשהזנב שלהם בין הרגליים. כשיי שאן שמע זאב מיילל מאחוריו הוא נבהל מאוד ולקח לו זמן לצאת מההלם ולעמוד על רגליו. אתם בטח שואלים את עצמכם למה הזאבים ברחו?? זה היה מפני שהם ראו עץ במבוק עברה לפניהם והיו בטוחים שהולכים להרביץ להם עם הבמבוק הזה. הם נבהלו אפילו יותר ממה שהנזיר נבהל מהם. יי שאן התחיל לצייר בגיל 16, ולמרות שלמד ציור כל הזמן, רק בגיל 34 הוא הגיע לדרגה של מאסטר בציור. יום אחד הוא הביא למנזר ציור גדול של חורשת הבמבוק שבחוץ ולאחר שתלה אותו על הקיר של חצר המנזר, הוא צעד מספר צעדים אחורה כדי להתפעל ממנו. בדיוק אז, שני דרורים עפו וצייצו מעל החומה המזרחית של החצר ופנו ישר לחורשת הבמבוק המצוירת. לפתע נשמע קול חבטה עמומה ושני הדרורים עפו היישר אל החומה ונפלו אל הקרקע. לאחר מספר שניות התעשתו הדרורים, הבינו שטעו, צייצו שוב ועפו הרחק מעל לחומה. ציורי הבמבוק של יי שאן היו מעולים וכל חייו ביקשו אנשים לקנות ממנו ציור. לאחר מותו גילפו הנזירים האחרים את ציוריו באבן כדי שכולם יוכלו לראות אותם, ולעיתים אף נתנו זאת במתנה לחבריהם. אפילו כיום מבקרים רבים בשאולין מבקשים לקנות ציורי במבוק של יי שאן כדי שתהיה להם בבית מזכרת יקרת ערך משאולין.