בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: 0   צפיות: 210
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
בזמן שושלת מינג, במהלך שלטונו של הקיסר שונג זן (1628-1643 לספירה) התגורר נזיר בשאולין בשם ביה שאן, הידוע גם כ"דונג פנג די יי זי" – "הפרח הראשון של רוח האביב". אתם בטח רוצים לדעת כיצד הוא קיבל את שמו. נהוג לומר שהפריחה הראשונה של השזיף בכל שנה נקראת "הפרח הראשון של רוח האביב". כל חייו אהב ביה שאן לצייר פרחי שזיף ותמיד כשסיים לצייר היה חותם בצד הדף – "הפרח הראשון של רוח האביב", ולכן החלו מוריו וחבריו לקרוא לו בשם זה.

הציור של פריחת השזיף בזמן שושלת מינג, במהלך שלטונו של הקיסר שונג זן (1628-1643 לספירה) התגורר נזיר בשאולין בשם ביה שאן, הידוע גם כ"דונג פנג די יי זי" – "הפרח הראשון של רוח האביב". אתם בטח רוצים לדעת כיצד הוא קיבל את שמו. נהוג לומר שהפריחה הראשונה של השזיף בכל שנה נקראת "הפרח הראשון של רוח האביב". כל חייו אהב ביה שאן לצייר פרחי שזיף ותמיד כשסיים לצייר היה חותם בצד הדף – "הפרח הראשון של רוח האביב", ולכן החלו מוריו וחבריו לקרוא לו בשם זה. הציורים של פריחת השזיף שצוירו ע"י ביה שאן נתונים למכירה במנזר שאולין. מאז ועד היום מבקרים רבים, סינים וזרים, מבקשים לקנות מהציורים המקוריים שלו ושהם חוזרים לביתם הם תולים אותם על הקיר ונהנים מיופיים. בשנה אחת, קצת לפני ראש השנה הסיני, ביקש הנזיר הממונה על המנזר מביה שאן לצייר ציור שייתלה על קיר חדר האורחים בשאולין, כך שכל המכובדים שיגיעו לחגיגות השנה החדשה יוכלו להתפעל מיופיו. הוא צייר את הציור ותלה אותו כפי שהתבקש לעשות. בראש השנה השופט המחוזי החדש התגבר על הרוחות המייבבות ועל השלג הרב והגיע לשאולין כדי לחגוג. הוא היה קצר רואי ולכן כשנכנס לחדר האורחים הוא ראה ממולו עצי שזיף פורחים. הוא צחק ואמר :"בפריחה של שזיף ללא שלג אין נשמה ובשלג ללא פריחה של שזיף אין עדינות. תנו לי לשבור ענף ולקחת אותו איתי." הוא סיים לדבר, הלך לאורך החדר ומתח את ידו כדי לשבור ענף. אבל ידו רק השתפשפה כנגד הנייר ופניו האדימו מבושה כשנוכח לדעת שזהו רק ציור. מאותו יום ואילך, השופט המחוזי הילל לעיתים קרובות את עבודתו של ביה שאן ואמר שהיא אף יותר אמתית מהדבר האמתי. האגדה מספרת שעוד בהיותו ילד בכיתות הנמוכות של בית הספר אהב ביה שאן את פריחת השזיף וכל שנה בעת חגיגות השנה הסינית החדשה הוא היה הולך לעיר כדי לקנות שזיפים. כשחזר הביתה, הוא הכניס אותם לשני אגרטלים שעמדו באולם התפילה לאלוהיו, אחד בכל צד של החדר. בשנים מסוימות, בתחילת החורף הוא קנה שתילים של עצי שזיף עתיקים ושתל אותם בעציץ עם אדמה שהביא מההרים. הוא מיקם את השתילים בזהירות בחדרו וטיפל בהם היטב עד לראש השנה. אז הוא העביר את השתילים לחדר האורחים של משפחתו, כך שהפרחים הפיצו את ניחוחם העדין בכל החדר והוסיפו לאווירה החגיגית. כשהיה ביה שאן בן 23 ביתו הוצף בשיטפון וכל בני משפחתו והרכוש נשטפו בזרמים הגועשים.הוא היה אז צעיר וחזק והדבר היחידי שהוא היה יכול לעשות זה להיאחז בחתיכה של עץ שנסחף ולשוט אתו בזהירות לקרקע יבשה. כל מה שהיה לו נהרס ולא היה לו לאן ללכת ומה לעשות, מלבד להצטרף למנזר שאולין. לאחר שראשו גולח הוא קיבל את שם חדש ודתי – ביה שאן. בשאולין הוא ביצע את כל הדברים שנזיר בודהיסטי מחויב לעשות ובנוסף צייר את השזיפים בפריחתם. המאסטר שלו ידע על אהבתו זו ותמך בה כי הוא הרגיש שיש בה ערך. כשהיה ביה שאן בן 28 או 29 הגיעו הרבה אנשים תרבותיים ומשכילים לבקר בשאולין. הוא רצה להציג את ציוריו בפניהם ולאחר שקיבל אישור לכך מהנזיר האחראי, הוא החל לתלות אותם על הקירות. האנשים המשכילים לא הגיבו כלל על הציורים ואמרו שהנזירים במנזר ננג רן שבהרי ינדנג מציירים נפלא פריחה של שזיפים. לא רק כמה מהם אמרו זאת, כמעט כל האנשים שטיילו ממנזר למנזר היללו את יופיים של הציורים של נזירי ננג רן. לביה שאן היה רצון עז והוא החליט לנסוע להרי ינדנג שבמחוז זיגיאנג שבצד הצפון מזרחי של מחוז לקוינג כדי למצוא מורה. לאחר שקיבל את האישור מהמאסטר שלו הוא החל במסע לאורכה של סין. הוא עזב בחודש ה-5 לפי ספירת הירח, לאחר פסטיבל סירות הדרקון, עבר דרך הרים ונהרות, התגבר על רוחות חזקות וגשמים סוחפים, ולאחר 7 חודשים הגיע לבסוף לחלק הדרומי של מחוז זיגיאנג. הוא התקדם במעלה הנהר פנגשון עד לנהר בשם או, עבר את קוילילאי והגיע למאופינג. למרות שהנוף היה נפלא לא היה לו זמן לעצור ולהתפעל ממנו. הוא פגש דייג זקן ליד הנהר, התקדם לעברו ושאל :"אדוני הנכבד, איפה אוכל למצוא את מנזר ננג רן?" למשך זמן מה הדייג לא אמר דבר. לבסוף הוא הצביע לעבר פסגות משונות ברכס ינדנג :"זוהי פסגת "האיש הזקן מאזין לשירה" וזוהי פסגת "הפרה שמתבוננת בירח". מעבר לפסגות אלו תוכל לראות את פסגת "הנזיר שמברך אורח". האם אתה רואה כמה הוא גדול וחזק, עם גלימה מעל לכתפו ועמידה זקופה וגאה כאילו אתה האורח שלו? ממש מאחוריהם אתה תמצא את מנזר ננג רן" כשסיים הדייג לדבר ביה שאן קד לו עמוקות והודה לו. הוא יצא לדרכו בין ההרים לעבר מנזר ננג רן. הוא חלף על פני יער של סלעים משוננים, עבר מתחת למפל קטן והחל לטפס על מדרגות מאבן שהובילו אל ההרים. כשטיפס הוא שאל אנשים שפגש בדרכו אודות הנזירים של מנזר ננג רן. נאמר לו שחלק מהנזירים היו מאוד טובים בציור פריחות של שזיפים והטוב מכולם היה נזיר זקן בשם נינג רן. הציורים שלו נבחרו ע"י ועדה קיסרית להיות תלויים בספרייה הקיסרית. הציורים של נינג ראן הוזמנו ע"י הקיסר זו יוגיאן בכבודו ובעצמו. כששמע זאת ביה ראן הוא היה נחוש עוד יותר להגיע למנזר ולא פחד מכלום, רק מזה שלא יצליח ללמוד את הסודות של הצייר הזקן. ביום המחרת הוא הגיע למנזר ננג רן עוד לפני הזריחה כדי לפגוש את המאסטר הזקן, הנזיר נינג ראן. הנזירים ששמרו על השער הצביעו לעבר שביל שמתפתל במעלה ההרים ואמרו :"המאסטר הזקן יצא מוקדם אל ההרים כדי לצייר פריחה של שזיפים". וכך הלך ביה שאן בשביל המתפתל כדי למצוא את נינג ראן. הרי ינדנג הם תלולים וגבוהים עם צורות שנקראות בשמות מוזרים. ביה שאן טיפס על "מקור הנשר", עבר מתחת ל"פסגת הגמל", עבר מסביב ל"עמודי גן העדן" ואז מתחת ל"פסגת שני התמרים" הוא ראה נזיר. הוא ישב שפניו לעבר צוק, מנסה לצייר את הקסם הרומנטי של שפע הפריחה שם. ביה שאן התקדם בצעדים גדולים, קד עמוקות ואמר :"מאסטר, אני מברך אותך", אך הצייר אפילו לא הזיז את ראשו. "האם אתה רוצה ללמוד איך לצייר פריחה של עצי שזיף?" ביה שאן הספיק לראות שהציור של הנזיר היה מעולה, ולכן ענה במהירות :"כן, אשמח אם תהיה המורה שלי" הנזיר הפסיק לצייר לרגע ואמר :"אל תגיד שבאת מוקדם, כי אני הייתי פה לפנייך". הוא חזר לצייר וכל תשומת ליבו הוחזרה אל הציור. "האם אתה המאסטר הגדול נינג ראן?" שאל ביה שאן. הנזיר הניד בראשו, מתח את ידו ואמר :"בהרים" ואז שב לצייר.\ כששמע שנינג ראן מצייר עמוק יותר בהרים המשיך ביה שאן במסעו. הוא טיפס על פסגה משונה בשם "עכבר המטפס על הר", חצה את פסגת "החתול יורד מההר" ואז לגדותיו של פלג בין שתי פסגות אלו, במקום בו הצוקים מתנשאים בתלילות בשני הצדדים, הוא ראה נזיר. הוא ישב ברגליים שלובות וצייר סבך של עצי שזיף בפריחתם, ממש כמו אלו שגדלו על גדות הפלג שלידו. לאחר שביה שאן קד ובירך את הנזיר פעמיים, הנזיר שם לב אליו. כמו הנזיר הקודם, גם הוא לא הזיז את ראשו. הוא פשוט אמר :"הסכין החדה ביותר מושחזת על אבן, הריח של פריחת השזיף הוא מהותו של החורף". ביה שאן שאל אותו אם הוא המאסטר הגדול נינג ראן, אבל התשובה הייתה "הוא בהרים מצייר". שוב צעד ביה שאן בשביל הצר והמשיך עוד יותר לתוך ההרים. כשהחלה השמש לשקוע במערב הוא הגיע למפל מדהים. מים טהורים וצלולים ירדו מהצוק מגובה של 200 מטר לפחות ישר אל הקרקע כמו משי לבן וטהור. בהתחלה הם נראו כמו מים, אחר כך כמו פנינים ובסוף, כשהגיעו לבריכה שבתחתית הצוק, הם נראו כמו ערפל עדיi של אבני חן. שם, על סלע שטוח כשפניו אל הבריכה ישב נזיר זקן. בידו הייתה מברשת ציור וכל כולו היה מרוכז בשזיפים שפרחו ליד המפל. רוח קרה נשבה בעמק וחדרה לעצמות כמו סכין. בגדיו של הנזיר היו ספוגים במים מהמפל שמעליו, אך הוא המשיך לצייר כאילו לא אכפת לו בכלל. ביה שאן קד שלוש פעמים ושאל שלוש פעמים אם הוא יכול ללמוד ממנו. הוא לא קיבל לא תשובה ולא סימן כלשהו שהנזיר מודע כלל לקיומו. הנזיר המשיך כמקודם לצייר את פריחת השזיף. ביה שאן התבונן ממושכות ולא שם לב גם בגדיו נרטבו מהמפל. רק עם קרני השמש האחרונות חזרו שניהם למנזר ננג רן, שביה שאן תומך בנזיר הזקו נינג ראן. ביה שאן נשאר בננג ראן 7 שבועות, 49 יום, ולמד איך לצייר עצי שזיף פורחים. אז הוא חזר לשאולין והמשיך לצייר גם שם. בשנה ההיא, ביום ה-18 של החודש ה-12 לפי ספירת הירח, הרוח נשבה והשלג ירד כמו שמיכה עבה מהשמיים. מהשחר ועד לשקיעה ביה שאן ישב מול עצי שזיף פורחים וצייר. בערב הבין אחד הנזירים שביה שאן לא אכל דבר במשך כל היום ולכן הלך לגן "השזיפים הפורחים" כדי לראות מה שלומו. כשהוא מצא אותו לבסוף, היה ביה שאן לבן מרוב השלג שירד עליו, ישב ברגליים שלובות מול עץ שזיף פורח ולא יכול היה לקום או לזוז. מרוב קור השרירים ברגליו קפאו ובגדיו נדבקו לקרקע מרוב קרח. ביה שאן המשיך לצייר עצי שזיף פורחים במשך 10 שנים נוספות ורק אז הגיע ליכולת שבלבלה את השופט המחוזי.