בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: -1   צפיות: -1
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
האגדה מספרת ששנה אחת בזמן השושלות הצפונית והדרומית, ביום השישי של החודש השישי לפי הלוח הירחי, שלושה גברים טיפסו על הרי השאושי כדי ליהנות מיופיים של ההרים...

האגדה על מנזר שאולין ההר הידוע בסין בתור ההר המרכזי, הר סונגשאן, ממוקם במחוז הונאן בין שתי רמות של הרים. הרמה ממזרח נקראת רמת טאישי והרמה ממערב נקראת רמת שאושי. לעיתים תשמעו על "28 השינויים" של רמת שאושי- כך קוראים האנשים למגוון של הרים אלו. מהשער המערבי של העיר הקטנה דנגפנג אפשר לראות את פסגות ההרים ברמת שאושי, הגבוהים והנמוכים, נוגעים בשמים הכחולים ובעננים הלבנים כמו כתר של נסיכה שהורם מהקרקע את האוויר. כמסתכלים מהעיר העתיקה רוזהו הפסגות מתגלות זו לאחר זו, אחת אחרי השנייה, כמו עלי כותרת של פרח לוטוס בשיא פריחתו. אם אתם עומדים בגאושנגצן תוכלו לראות איך קרני השמש השוקעת דרך הערפל גורמות לפסגות ליצור צורות שונות, כאילו אלפי ציפורים נהפכו לעוף החול. מכל מקום שנסתכל נראה את הפסגות מרהיבות במגוונן ובצורות שהן יוצרות בדמיוננו. חלק נראות כמו גואן גונג, הפותח את גלימתו טרם קרב (מוכר קטניות שהצטרף לליו באי ב-184 לספירה ונעשה גיבור מפורסם בתקופת שלושת הממלכות. בהמשך התקדש כאל המלחמה.), אחרות כמו גיבורים. יש שם ילדים מתפללים, קבוצה של אלים שיכורים, דרקון רוקד עם עוף חול, מלאך זורק פרחים, נמר בין עדת כבשים, אריות נלחמים ועוד ועוד. לכן, עוד מימי קדם אנשים נהגו לומר : " טפס על הרי השאושי וצפה בפלאי הטבע" האגדה מספרת ששנה אחת בזמן השושלות הצפונית והדרומית, ביום השישי של החודש השישי לפי הלוח הירחי, שלושה גברים טיפסו על הרי השאושי כדי ליהנות מיופיים של ההרים. אחד טיפס מהדרום, אחד מהצפון והשלישי מהמערב. המטפס מהדרום לבש בגדים של מגיד עתידות. הוא היה לפחות בן 60 והיה לו שיער אפור וזקן כסוף. לראשו הוא חבש כובע שטוח בגוני אפור. חגורה שחורה ובולטת הידקה את גלימתו הארוכה והאפורה. בגב הגלימה היו שמונה תרשימים רקומים במעגל מחוטי זהב וכסף. במרכז המעגל היה סמל הטאוג'י : חצי ירח שחור שנעטף ע"י חצי ירח לבן. הגדילים דמויי הפעמון בחגורתו המשיית והאפרסקית שהתהדקה סביב למותניו התנדנדו בקצב הליכתו. על ברכיו היו מגינים בצבע לבן. לנעליו השחורות ועשויות המשי חוברו סרטים שטיפסו במעלה שוקו בעוד התפרים של סוליותיו היו בצבע ורוד. פניו היו מקומטות וחכמות, גבותיו היו בשיפוע מעל לעיניו שנצצו מתוך פניו. פיו היה גדול ומרובע, אפו נאה וזקנו היה ארוך אך עדין. הוא היה בערך בגובה 150 ס"מ והלך בצעדים בטוחים ויציבם כך שכפות רגליו מצביעות מעט הצידה. בידו הוא נשא תיק בד בצבע נחושת ובו מראה ההכרחית עבורו לקריאת העתיד וכן פסוקי תפילה שמהם קרא ומלמל לעצמו. המטפס מהצפון לבש בגדי נזיר והתנשא לגובה של כ-2 מטר. הוא היה בעל גב חזק, כתפיים רחבות, חזה חסון וירכיים רחבות ויציבות. הוא לבש כובע שחור ושטוח עשוי סאטן, גלימה אפורה שהתהדקה סביב מותניו ע"י חגורת זהב ונעלים קלות בצבע צהוב. פניו היו אדומות ובריאות, גבותיו שחורות ועבות, אך אפו היה שבור כאפו של אריה. עצמות לחייו היו גבוהות והתנשאו מעל פיו האדום וצר-השפתיים בעוד זקנו היה עבה ושחור. חרב רחבה התנדנדה לאורך גבו, בידיו אחז מקל עם חנית בקצהו ומחרוזת תפילה הייתה סביב לצווארו. כשהלך הוא מלמל : " אמידהא בודהא" בשקט לעצמו. המטפס השליש מהמערב לבש בגדים של בעל אחוזה. כובעו היה בצבע סגול כהה עם עודפי בד שכיסו את אוזניו ובמרכז הכובע אבן חן גדולה ולבנה. גלימתו היתה שחורה ומשיית מעוטרת בחוטי זהב כשמעליה הוא לבש חולצה הדוקה בצבע ברונזה מקושטת בפרחים. לרגליו נעליים משובחות ללא שרוכים וגרביים לבנות ודקות. בידיו אחז מניפה גדולה עשוית במבוק מנומר, שעליה צוירו מספר דמויות. פניו המרובעות, שפתיו הדקות ואפו הבולבוסי לוו בזקן קטן של תיש. כשהלך הוא פיזם לעצמו : " חפש כסף וכך תתעשר" שלושת הגברים היו מעט מתחת לפסגת ליאנטיאן כאשר מזג האוויר השתנה בפתאומיות והרוח הקרה שנשבה בעמקים הביאה גלי עננים וערפל שהתקרבו מרגע לרגע. כשעינם פקוחה לשנויים התקדמו הגברים בכבדות ובמאמץ לעבר הפסגה. העננים והערפל התקרבו זה לזה עד שלפתע התאחדו והגברים נכנסו בפתאומיות לעולם אפור ומפחיד. כשהגיעו לפסגה השטוחה של ההר הם היו מותשים והזיעו בכבדות. הם הגיעו בדיוק באותו הזמן לסלע רחב ושטוח בפסגת הליאנטיאן ונשענו מעולפים עם גבם משלושת עבריו של הסלע, שכל אחד אינו יודע על נוכחותם של חבריו. לאחר זמן קצר הם שמעו קולות המגיעים מהעננים שמעל ראשיהם. כשהרימו את עיניהם הם ראו מבעד לעננים שבדרום-מזרח מנזר ישן, לא בולט אך אמיתי. המנזר היה גדול ומרשים עם סדרה של 9 חצרות לכל אורכו ואולמותיו אורגנו בשורות מסודרות. קירותיו היו אדומים ורעפיו צהובים, העמודים בצבע ארגמן וקורות העץ היו מעוצבים. בקצה כל גג היו חצובים דמויות של חיות פרא שמוקמו בקצה כל פינה. פיסות מתכת מכרכובי הגג נצצו ברוח ברוח הקרירה. הירוק הכהה של האורנים וירוק האזמרגד של הברושים היוו ניגוד עדין לשערי העץ, שעוטרו בזוג אריות מעץ, אחד בכל צד של הכניסה. מעל השער היה לוח אדום עשוי עץ ובו כתובות המילים "שאולין סי" או "מנזר חורשת הבמבוק". נזיר צעיר שניצב בפתח המנזר עם מטאטא בידו פנה לעבר נזיר זקן ושאל : "מאסטר, אם מנזר שאולין יעלה לגן עדו, האם עדיין יהיו מנזרים בודהיסטיים על פני האדמה?" הנזיר הזקן צחק וזקנו התנדנד מצחוקו "ודאי, ודאי. מנזר שאולים הוא בגן-עדן, אבל הוא עדיין קיים על פני האדמה". "האם יש מנזר שאולין על פני האדמה? איפה הוא?" הנזיר הזקן מתח את ידו הימנית, הצביע מטה ואמר: " ראה, זה בחורשת העצים בצד הצפוני של הרי שאושין. בצפון המנזר אתה יכול לראות את פסגת חמשת הארובות המתנשאת מעל ההרים שבסביבותיה. בדרום זוהי פסגתו השטוחה של הר תשעת סירי הלוטוס. ממזרח לפסגה זו נמצאים הר חמשת הדגלים, תוף, חרב, בול ופעמון ומעליהם מעיינות וילון הפנינה זורמים מטה ומזרחה הישר לפתחו של המנזר." "מאסטר, עכשיו אמצע הקיץ. מדוע ההרים שממול לשאולין עדין מכוסים שלג?" "זהו אחד מפלא הטבע של שאולין – עודפי גשם נותנים את האשליה של שלג על הרי השאושין" שלושת הגברים שנשענו על הסלע דמוי-התוף שמעו בבהירות רבה את המילים שהגיעו מלמטה ומפסגת הר הליאנטיאן הם הביטו מטה לכיוון אליו החווה הנזיר. בצד הצפוני של הרי השאושי מנזר גדול התגלה לעיניהם בביטחון ובאיטיות מבעד לעננים. היו שם 7 חצרות ואולמות המסודרים בקפידה בשוקרות. מעל כל אולם נתלה לוח ובתוכו באותיות גדולות וזהובות נכתב שם האולם. מהשער פנימה הלוחות אמרו: מנזר שאולין, אולם מלך גן העדן, אולם הגיבורים עונדי התכשיטים, אולם המדיטציה, לימודי התנזרות, שדרת בודידהרמא ואולם 1000 הבודהות. מבפנים ומבחוץ עצי האורן והברוש של המנזר חסמו את השמש ועצי הבמבוק והשזיף גדלו בשפע. שלושת הגברים בהו בחזיון כאילו היה זה חלום ולא יכלו להפסיק את מלמוליהם, כל אחד את תפילתו שלו. כאשר תפילתם הדהדה בדממת ההר, העננים באופן מיידי זזו והערפל התבהר. הם הסתכלו שוב לרגלי ההר בצד צפון, אך לא היה שום רמז למנזר. הגברים היו כה מופתעים והם יכלו רק לבהות זה בזה במבט אטום. לקח להם זמו לחזור לעצמם וכל אחד מהם עשה את דרכו מטה, כל אחד בדרך שממנה הגיע. כשעזבו את ההר, כל אחד מהם חשב על השיחה בין שני הנזירים, וככל שחשב יותר כך נראה לו כל הסיפור מוזר. כולם ראו את מנזר שאולין בגן עדן, אך הם שמעו לראשונה על המנזר רק כאשר שני הנזירים דיברו אודותיו. הם אכן ראו את החיזיון של המנזר במו עיניהם. היה ברור לשלושתם שמהמקום שבו ראו את החיזיון הוא מקום בעל חשיבות רוחנית – מגרש יקר ערך. כל אחד מהם החל לתכנן את תכניותיו הוא. מגיד העתידות החליט לתבוע את המקום לעצמו, להעביר את קברי אבותיו לשם ובכך להבטיח שצאצאיו יהיו אצילים, חכמים ומוכשרים. בעל האחוזה החליט להעביר את בנייניו לשם כי הוא האמין שזה יביא לו מזל והצלחה כספית וכך הוא יתעשר יותר מיום ליום. הנזיר החליט לבנות מנזר שיאפשר ללהבה של הבודהות העתיקים לבעור ל-1000 שנה. כשהם הגיעו למרגלות ההר ירד הלילה וכל אחד חזר לביתו, חושב איך להפוך את החלום למציאות בהקדם האפשרי. הנזיר התעורר באמצע הלילה ומכיוון שלא יכול היה לישון, הוא קם וחזר למרגלותיו הצפוניים של ההר. לאור הכוכבים הוא ראה את העצים גדלים בצפיפות על המגרש היקר ובמרכזם 2 עצי ברוש הגדלים זה לצד זה. "זהו המקום" הוא חשב, חלץ את אחת מנעליו וקבר אותה בחור שחפר בין עצי הברוש כצעד שיוכיח ויציין את קניינו. מגיד העתידות התעורר לאור השחר ומיד חזר למרגלותיו הצפוניים של ההר. כשראה את שני עצי הברוש במרכז השטח הוא שבר ענף של עץ ותקע אותו עמוק באדמה, בין שני העצים. לאחר שהשאיר את הסימן שלו גם הוא חזר לביתו. כשעלתה השמש מעל ההרים התעורר בעל האחוזה ועשה את דרכו בחזרה למגרש יקר הערך בכוונה להשאיר משהו במקום כהוכחה לבעלותו. כשהגיע למקום הוא ראה שבין שני עצי הברוש יש ענף שתקוע וניצב מעל האדמה. הוא הסיר את כובעי עם האוזניות, תלה את כובעו על הענף וחזר לביתו. שלושה ימים אח"כ שלושת הגברים חזרו, כל אחד מהם עם חבריו, במטרה להתחיל לבנות. כשראו את הגברים האחרים הם התחילו להתווכח, כל אחד טוען שהוא היה הראשון בבעלות על הקרקע. הם התווכחו עד כדי כך שהיה נראה שאין פתרון לבעייתם, כשהקיסר קיאו הגיע לביקור בהר. כשהוא ראה 3 גברים מתווכחים בלהיטות הוא שאל לסיבת הוויכוח וגילה שהם מתווכחים בנושא בעלות על קרקע. הוא שאל כל אחד מהם לגבי ההוכחה לטענתו. בעל האחוזה ענה "הכובע", מגיד העתידות אמר "הענף" והנזיר אמר "הנעל שלי". לאחר ששמע זאת אמר הקיסר : "הכובע תלוי על הענף – מה שמוכיח שהענף היה שם תקוע קודם לכן באדמה. הענף היה תקוע באמצע הנעל. זה ברור שהנעל הייתה שם קודם." לאחר ששמעו זאת מגיד העתידות ובעל האחוזה הם הסתובבו ועזבו את המקום. הקיסר דיבר עם הנזיר ובמהלך שיחתם הוא שם לב לכך שמשהו מוזר במבטו של הנזיר., ולכן שאל אותו על כך. הנזיר סיפר לו שהגיע מהודו למזרח להפיץ את דבר האלוהים, ושהוא נמצא בסין כבר 3 שנים. הקיסר הבין שזהו איש חשוב והורה לכל פקידי המחוז המקומי לעזור לנזיר בבניית המנזר. הנזיר הדגול ביקש להודות לקיסר בכך שנתן לו את הזכות להחליט על שם למנזר. הקיסר אמר : " ההרים נקראים שאושי, שני עצי הברוש הם חורשה – לין. המנזר ייבנה בצד ההרים במקום שבו יש עכשיו עצים, לכן ייקרא שמו שאולין" זו הייתה תחילתו של מנזר שאולין.