דף הבית יצירת קשר
 
 
האגדה מספרת שדא-מו (בודידהרמא), היורש ה-28 של הבודהה ההודי מוהיגיאה מעולם לא הצליח לחוות את הרוח של הבודהא. אך למרות לעגם של חבריו ונזיפותיהם של מוריו, הוא לא התייאש.

המדיטציה של דא-מו האגדה מספרת שדא-מו (בודידהרמא), היורש ה-28 של הבודהה ההודי מוהיגיאה, עבר שלוש פעמים את שלב הדייהנא, עוד טרם שהגיע לסין, אך מעולם לא הצליח לחוות את הרוח של הבודהא. אך למרות לעגם של חבריו ונזיפותיהם של מוריו, הוא לא התייאש. דייהנא (לאלו שלא מכירים) הוא המונח הבודהיסטי לסוג של מדיטציה שבו האדם יושב שקוע בהרהורים ורואה בבירור את טבעו האמתי. זה נעשה כשהאדם יושב משוכל רגליים מול קיר ריק, כשהעיניים מביטות אל תוך הנשמה עד שרוח האדם נרגעת. האדם חייב להסיר את כל המחשבות הרעות והלא-שימושיות ולאפשר לנשמתו להיות שקטה לגמרי. רוב האנשים קוראים לכך חיפוש אחר האמת ומציאת טבעו האמתי והטוב של האדם. המטרה היא להיות ברגיעה פיזית מוחלטת, בלי מחשבות, כשהלב נקי מדאגות, ולאפשר לרוח האדם להתחבר לבודהה ובכך להגיע להארה. מכיוון שלא הצליח במדיטציה שלו, דא-מו לא נחשב כדמות חשובה בעיני הנזירים האחרים. בשנה אחת, שבה שגשגה האמונה הבודהיסטית בהודו, פרסם ראש המנזר הודעה בשער הראשי של המנזר ובה בקשה מהנזירים הדגולים להתנדב ולהפיץ את תורת הבודהא כמיסיונרים בסין. נזירים ומתלמדים רבים התגודדו בשערי המנזר לקרוא את ההודעה, אך אף לא אחד מהם העז להתנדב. דא-מו עשה את דרכו לקדמת הקהל, הסתכל בהודעה לשנייה ובתנועה מהירה הוריד אותה מהקיר. הנזירים האחרים לקחו אותו לחדר כתבי הקודש והביאו אותו בפני ראש המנזר כשהמודעה בידו. ראש המנזר שאל בכעס : " כובדה של משימה זו כבד משל הר. האם אתה מסוגל להרים אותה?" דא-מו ענה: " אשרת את הבודהא בכל ליבי". ראש המנזר המשיך : "ואם תכשל?" "לפי החוק שלנו, אני איענש וגופי ינופץ לרסיסים בלי שתינתן לי הזכות להתחרט" לאחר שבדק אותו והתרשם מהשלווה שבתשובותיו ומהנחישות שלו, החליט ראש המנזר לאפשר לדא-מו לנסוע לסין עם המסר הבודהיסטי. כשהגיע לסין עבר דא-מו תחילה דרך גואנגצו (קנטון) ואח"כ פנה אל ההרים הזהובים (ננגינג כיום), שם שהה במשך תקופה. כשהיה שם הוא שמח לגלות שהסינים הם אנשים חרוצים ואמיצים, פשוטים וכנים. לכן החליט להמשיך צפונה בהקדם האפשרי כדי למצוא מקום להתיישב בו ולהתחיל ללמד שם. ביום שהחליט לעזוב את ננגינג ולחצות את נהר הצאנגגיאנג .(יאנגצה) כדי לפנות צפונה, האנשים מסביבו ידעו זאת איכשהו לפניו וכדי לבחון אותו הם הפליגו בכוונה עם כל הספינות מהרציף. כשדא-מו הגיע לנהר, הוא גילה שאין בו ספינות, אך כל הגדות של הנהר היו מלאות באנשים שחיכו לתגובתו. הוא הבין בעצמו מה שקרה והסתכל סביבו. מבטו נפל על אישה זקנה שעמדה עם קנה סוף בידיה. הוא התקדם לעברה, לחץ את כפות ידיו זו לזו, קד עמוקות והסביר לה שהוא מעוניין לשאול ממנה את קנה הסוף כדי לחצות את הנהר. האישה נתנה לו את מבוקשו והוא פנה ממנה ושם את קנה הסוף במי הנהר. אז, כשעיניו החלו להתבונן עמור לתוך נשמתו וכשרוחו נהייתה שקטה, הוא הניח את שתי כפות רגליו בזווית ישרה על קנה הסוף והחל לחצות את הנהר, כשהוא ממשיך לקוד לעבר האישה במהלך הליכתו. בדרך זו, כשהוא נדחף בעדינות על ידי הרוח הדרום-מזרחית, הוא הגיע לבסוף לצדו הצפוני של הנהר העצום. היום, לזכר מאורע זה, בפתח האולם של הגיבורים עודי התכשיטים במנזר שאולין מוצב לוח אבן שמגולפת בו דמות של נזיר. יש לו גבות ארוכות, עיניים גדולות, עצמות לחיים גבוהות, סנטר מחודד, זקן ושפם מלאים, עגילים גדולים לאוזניו וכפות רגליו היחפות מונחות בזווית ישרה על קנה סוף בודד. לאחר שהגיע להר המרכזי, דא-מו התיישב בשאולין והחל ללמד. בצפון המנזר, בחצי הדרך להר חמשת הלבבות, נמצאת מערה בעלת פתח מרובע בגודל של חדר קטן שפיתחה פונה ישירות לכיוון השמש. מתחילת דרכו בשאולין דא-מו נהג ללכת למערה זו כדי לעסוק במדיטציה. בהתחלה, הוא נהג לטפס על ההר במהלך היום, לשבת במערה כשפניו לקיר במצב של דייהנא ובמהלך הערב חזר למנזר כדי לדון עם הנזירים בידע הבודהיסטי. לאחר זמן קצר הוא הפסיק לשוב למנזר והמשיך לשבת מול קיר המערה, רגליו שלובות, להרהר בשקט ולהתבונן בטבעו הפנימי. בדרך זו הימים והשנים עברו לפניו בזרם בלתי-פוסק. כשהתעייף היה דא-מו מזדקף, הולך מסביב, מנופף בידיו וברגליו וכשהייתה הנוקשות משתחררת מגפיו הוא היה מתיישב שוב, מתבונן פנימה לתוך-תוכו, מסלק את מחשבותיו הרעות והמטרידות ונהיה שוב בשקט. האדם יכול לסבול ישיבת מדיטציה באביב ובסתיו, אך בקיץ, כשלהקות היבחושים מסביב לראשך, היתושים ושאר החרקים אוכלים אותך חי, הדבר נעשה בלתי-נסבל. בשנים מסוימות פניו של דא-מו נעקצו כ"כ עד שהתכסו בפצעים נוראיים, אך הוא נותר חסר מודעות, שקוע בשקט של עצמו. הר חמשת הלבבות הוא תלול מאוד, מוקף בעמקים עמוקים ובשיא החורף שומעים לעיתים את מרדפיהם ואת יללותיהם הליליות של הזאבים, הנמרים והפנתרים המגיעים לסביבות פתחה של המערה. פעם אחת, נזיר צעיר טיפס על ההר כדי לתת אוכל לדא-מו וכשנכנס למערה ראה זאב גדול ואפור כשכפותיו על כתפיו של דא-מו, פיו האדום פתוח ומזיל ריר כך שבכוונתו לתקוע את שיניו לתוך צווארו של דא-מו. הנזיר המעיר צעק מיד בקול רם ולשמע יבבתו הסתובב הזאב וברח. דא-מו, בחוסר מודעות מוחלט, ישב בעיניים עצומות והמשיך למלמל לעצמו בשקט. בחורף של שנה אחרת, הרוח הצפונית יבבה מסביב להר, אך ללא גשם או שלג כל העשב התייבש והתקשה וכל העלים נשרו מהעצים. איש לא ידע כיצד זה קרה, אך העשב נדלק ובתוך זמן קצר, כשהרוח מצליפה בלהבות, כל ההר עלה באש. כולם למטה במנזר ראו את הלהבות מקיפות את המערה, ולכן מספר נזירים עשו את דרכם המעלה ההר כנגד הרוח הנושבת כדי להציל את דא-מו. כשהגיעו למערה והביטו פנימה הם ראו אותו יושב ברגליים שלובות, פניו קדימה לעבר הקיר ללא שמץ קל של תנועה. דא-מו המשיך במדיטציה מול הקיר במשך 9 שנים רצופות. כדי להפיג את תשישותו במשך תקופה זו הוא יצר לעצמו תנועות לחימה, שמהוות את הבסיס לקונג-פו של שאולין. אומרים שאחרי 3000 יום מול הקיר הצל של דא-מו נחרט בקיר המערה. מרחוק אפשר לראות על הסלע צורה של אדם יושב ברגליים שלובות וידיו לחוצות זו לזו בשעת מדיטציה. אחרי 9 שנים של מדיטציה, האנשים באזור קראו למערה על שמו של דא-מו והקיר נקרא קיר המדיטציה. כיום המערה עדיין נמצאת בצד שח הר חמשת הלבבות ובפתחה קשת בודדה מאבן. בצד הדרומי של הקשת גולפו המילים " מו קואן צאו" – "המקום של השקט העמוק" ע"י הו בין, פקיד ממשלתי שחי בהאינג שחי בתקופת שושלת סונג. בצד הצפוני של הקשת גולפו המילים "דונג לאי צאי ג'י" – " הסימן של תחילת המזרח" שנכתבו ע"י ג'ין קי שחי בואנדו במהלך שושלת מינג. מחוץ למערה, על הקיר לצד מזרח רשום שיר בן ארבע שורות שחובר במהלך שושלת מינג ע"י סו מינואנג שחי בצאנגדאן. השיר אומר : "מי יכול לשלוט בחוכמה הגדולה ממזרח? אימון של 9 שנים בהר חמשת הלבבות אם אפשר להשיג הבנה מוחלטת בעולם האנושי זהו דא-מו שהגיע לכך" בשנותיו האחרונות דא-מו היה חולה, אך למרות כך הוא יצא פעם אל מנזר קיאנואנג בעיר לואויאנג כדי לבצע טקס בודהיסטי. לאחר שנפטר, ביקשו הנזירים במנזר שאולין לשמר את זכרו ולכן לקחו אזמל וחצבו החוצה את הסלע במערה שלפניו נהג לעסוק במדיטציה, ושבו נחרט צלו של דא-מו. הסלע כיום נצמא בשטח המנזר כך שכולם יכולים להוקיר את זכרו. המשורר המפורסם, קיאו יואנ'גי, כתב שיר זיכרון ובו נכתב: "אבן בשאולין, כולם אומרים שזהו איש. ברור שזהו איש וברור שזוהי אבן. מהי אבן? אבן המדיטציה. איזה איש? איש המדיטציה. הבודהא שעסק במדיטציה הוא בן המלך שישב במשך 9 שנים. לאחר 9 שנים הוא הפך לבודהא. הגוף הריק של הבודהא הוטבע ברוחה של האבן. דמותו בתוך הסלע שולטת לנצח על הגורל של בית הספר שאולין.