בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: 0   צפיות: 210
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
יום אחד הגיעה בקשה מהקיסר קאנג קי שבעיר בייגינג להתארח בשאולין בזמן טיולו בהרים המרכזיים. כששמעו על החדשות, התרגשו הנזירים בשאולין ואב המנזר התרגש יותר מכולם. הוא חשב שהגעת הקיסר בטח תוסיף לכבוד וליוקרה של המנזר והוא יוכל לבקש בהזדמנות הזו מהקיסר לכתוב הקדשה למנזר שאולין

הקיסר קאנג קי תורם את הקליגרפיה שלו לשאולין כיום, בפתח חדר האירוח המרכזי במנזר שאולין תלוי לוח עץ גדול עם מסגרת מזהב ובמרכזו שלוש מילין גדולות ומוזהבות : שאו לין סו– מנזר שאולין. מבקרים המגיעים לשאולין נעצרים כדי להתפעל מהלוח הזה, ובמיוחד מהכתובת שנראה כאילו נחרטה ע"י גרזן וחרב או נוצקה מברזל טהור. הרבה אמני קליגרפיה היללו את המילים החקוקות ואמרו שיש להן צורה של "דרקונים שעפים אל גן העדן" או של "נמר שישן תחת מגדל השמירה". המילים נכתבו עבור המנזר ע"י הקיסר קאנג קי. האגדה מספרת שבית האירוח המרכזי בשאולין נבנה מחדש והיה אף יותר יפה מהקודם. הוא היה רחב ובעל איזון עם קירות אדומים, רעפים משופעים והיה גדול כמו 3 חדרים. בתוכו הייתה גומחה שבה הוצב פסל של בודדיהרמא יחף ובחזה חשוף ועם חיוך רחב ומלא אושר. עמוק בתוך גומחה נוספת היה פסל של וי טיו, הרוח השומרת על מנזר שאולין עם מבט נוקב ורציני ובידו הוא החזיק מקל. שני אריות אבן מוקמו על במדרגה ה-17 שלפני בית האירוח, אחד בכל צד והם עמדו על המשמר שבעיניהם מבט זועם, כפותיהם יחפות ופיהם פתוח לרווחה כמו בשעת נהמה. בנוסף, היו בפתח בית האירוח שני עצי ברוש עתיקים שעמדו שם במלוא תפארתם. עם זאת, לא היה שום לוח עץ עם שם המנזר עליו. אב המנזר בזמן ההוא נקרא גינג שאי והיו לו הרבה בעיות עד שהצליח להביא עצים למנזר. הוא מצא את הנגרים הטובים ביותר באזור להכנת לוח עץ יציב ושחור עם מסגרת מוזהבת שעשוי מהעצים הטובים ביותר. אבל הוא לא מצא אף אחד שיכתוב את שם המנזר בתוך לוח העץ. כמה מטובי הקליגרפים באותה תקופה התבקשו לכתוב על לוח העץ, אבל למרות שהיו עשרות רבות של גיליונות נייר שעליהם נכתב שם המנזר, גינג שאי לא היה מרוצה. יום אחד הגיעה בקשה מהקיסר קאנג קי שבעיר בייגינג להתארח בשאולין בזמן טיולו בהרים המרכזיים. כששמעו על החדשות, התרגשו הנזירים בשאולין ואב המנזר התרגש יותר מכולם. הוא חשב שהגעת הקיסר בטח תוסיף לכבוד וליוקרה של המנזר והוא יוכל לבקש בהזדמנות הזו מהקיסר לכתוב על לוח העץ המיותם. אבל מצב רוחו של גינג שאי השתנה ברגע אחד מהתרגשות לדכדוך. למה? כי היה ידוע שהקליגרפיה של הקיסר היא מעולה, אבל הוא היה זהיר מאוד וכתב רק לצרכים קיסריים כמו עסקים ולאירועים מיוחדים. בנסיבות רגילות הוא לא נגע במברשת בכלל. אפילו היועצים והגנרלים שלו היו צריכים לבקש ממנו 10 או 20 פעמים לפני שהוא הסכים לגעת במברשת שלו בנייר. ביניהם הם אמרו שהקליגרפיה של הקיסר כ"כ נדירה ו"כל אות שווה 100,000 מטבעות זהב" אז מה אפשר לעשות? גינג שאי ראש המנזר הרהר יום ולילה במחשבה על מציאת דרך לאלץ את הקיסר לרשום את ההקדשה למנזר שאולין. לבסוף, אחרי מספר ימים, היה לו רעיון. לילה קודם לבואו של הקיסר לשאולין הוא כינס את כל מאות הנזירים במנזר וסיפר להם על התוכנית שלו, בהתחלה באופן כללי ואח"כ לפרטי פרטים. לאחר ששמעו את אב המנזר כל הנזירים מחאו כפיים והודיעו בקולניות על הסכמתם לתכנית שלו. ביום המחרת הגיע הקיסר קאנג קי למנזר שאולין ועוד מרחוק הוא היה יכול לראות את הקורות והעמודים האדומים של בית האירוח, את גגו הכחול ואת הקורות המצוירות. קולות פעמוני הרוח שנתלו מחץ למנזר עם פיסות המתכת שנקשרו יחדיו הגיעו אליו עם הרוח הקלילה. כשהתקרב, עם זאת, המנזר נראה לו קודר וחסר חיים. שני נזירים, אחד זקן ואחד צעיר, עמדו מחוץ לשער והוסיפו לתחושתו זו. הנזיר הזקן היה בן יותר מ-80 ובשערותיו השחורות היו כבר הרבה שערות שיבה. השרוולים של הגלימה האפורה שלו הופשלו מעל למרפקיו ובידו הוא החזיק במברשת גדולה ומגושמת כמו מטאטא. על הקרקע שלפניו היה מונח גיליון נייר לבן בגודל של לוח העץ שבבית האירוח ועליו הוא רשם :"שאו לין סו". האותיות הו גדולות, לא זהות ולא ישרות כך שלא היה נעים כלל להביט בהן. הנזיר הצעיר היה בן 8 או 9, גלימתו האפורה כיסתה את כפות רגליו, שרווליו היו מופשלים עד לכתפיו ובידו הוא החזיק במברשת קטנה. לפניו על הקרקע היה דף נייר גדול נוסף שעליו גם הוא כתב "שאו לין סו". האותיות שנכתבו במרכז הדף היו קטנות וכמעט בלתי-נראות. הן נטו לכל הכיוונים והיה נראה כאילו צבא של נמלים עבר על הנייר. האפקט הכללי היה כה רע שממש אי אפשר היה להביט. שני הנזירים התווכחו ביניהם, הזקן אמר שהאותיות של הנזיר הצעיר היו כמו גללים של כבשים והנזיר הצעיר אמר שהאותיות של הנזיר הזקן הן בקושי כמו שערות של חזיר. בהתחלה הם התווכחו בשקט, אבל כשהקיסר התקרב הם הרימו את קולם, התקרבו אליו, הגישו לו את דפי הנייר וביקשו שישפוט ביניהם. הדבר כלל לא מצא חן בעיני הקיסר. הוא אמר לנזיר הזקן : האותיות שלך גדולות מדי, לא עגולות ומאוד-מאוד גסות למראה". הוא הפנה את ראשו ואמר לנזיר הצעיר :"האותיות שלך קטנות כמו אפונים, עקומות וכפופות, ממש מכוער". כשסיים לדבר הקיסר, רץ הנזיר הצעיר לתוך המנזר וכמעט מיד חזר ובידו מברשת גדולה מאיכות טובה. הוא הגיש אותה לקיסר ואמר :"בבקשה, תוכל להראות לנו איך לכתוב?" הנזיר הזקן אמר :"רק תכתוב משהו כדי שנוכל לראות איך לעשות את זה" הקיסר לקח את המברשת, טבל אותה בדיו השחור והמשובח ואז כשידיו מרחפות באופן מהיר וחלק מעל דף הנייר הוא כתב : "שאו לין סו" כשסיים לכתוב, יצאו כל הנזירים ממחבואם, התקרבו אליו, מחאו כפיים, קדו לו ואמרו לו ביחד :"תודה לך, הוד מעלתך. רוב תודות" הקיסר קאנג קי הבין מה שקרה, חייך והניד בראשו למראה הנזירים. הוא לקח את החותם הקיסרי, הכניס אותו לקסת הדיו וחתם באמצעותו על הנייר באופן ברור וחזק לצד האותיות שזה עתה רשם. מעל 300 שנה חלפו מאז שהקיסר קאנג קי רשם את האותיות, אבל הן עדיין גדולות, ברורות וחזקות, מרובעות, חלקות ומסודרות, כאילו הדיו בעצמו רשם אותן על הנייר