בואו ללמוד מהמקור עם מאסטר איל אופיר . הישראלי הראשון שהתקבל וגר בכותלי המנזר ,בעל 43 שנות אימון והדרכה באומניות לחימה ,מפיץ שאולין קונג פו בישראל משנת 2001 .
תגובות: 0   צפיות: 210
דף הבית שאולין שופ יצירת קשר
האגדה מספרת שבזמן שלטונה של שושלת סוי חי איש צעיר בשם טאי גואי בכפר יאנזו, במחוז שאנדונג. המשפחה שלו הייתה מאוד ענייה, ולכן הם רק שכרו את האדמה שאותה עיבדו, מה שגרם לבעל האדמה לנצל זאת ולהביא אותם לפת לחם. לכן, הוריו ומשפחתו של טאי גואי אספו ביחד כסף מעודפי החיטה כדי לשלוח אותו למנזר שאולין, שם ילמד אמנויות לחימה. התקווה שלהם הייתה שהוא ישוב בבוא היום לכפר ויילחם על זכויותיהם של האנשים הפשוטים והעניים.

צון קוינג מכה במים האגדה מספרת שבזמן שלטונה של שושלת סוי חי איש צעיר בשם טאי גואי בכפר יאנזו, במחוז שאנדונג. המשפחה שלו הייתה מאוד ענייה, ולכן הם רק שכרו את האדמה שאותה עיבדו, מה שגרם לבעל האדמה לנצל זאת ולהביא אותם לפת לחם. לכן, הוריו ומשפחתו של טאי גואי אספו ביחד כסף מעודפי החיטה כדי לשלוח אותו למנזר שאולין, שם ילמד אמנויות לחימה. התקווה שלהם הייתה שהוא ישוב בבוא היום לכפר ויילחם על זכויותיהם של האנשים הפשוטים והעניים. עוד לפני שהצטרף למנזר טאי גואי היה נחוש בדעתו ללמוד את 18 הצורות השונות של אמנויות הלחימה של שאולין. עם זאת, כשהגיע למנזר המאסטר שלו לא לימד אותו לחימה במקל או בידיים חשופות. הוא ציווה עליו למלא סיר ענק ב-60 מכלים של מים וביקש ממנו להפשיל את שרווליו ולהכות במים כל אימת שיש לו זמן פנוי. בהתחלה טאי גואי היה מאוד מאוכזב מהמשימה שהוטלה עליו, כי הוא חשב שהוא בא לשאולין כדי ללמוד אמנויות לחימה ולא כדי לשחק במים. למה אני צריך לשחק במים כמו ילד קטן, חשב טאי גואי לעצמו. הוא חשב לסרב למשימה, אבל אז נזכר שבחוזה שלו מול המאסטר כתוב :"עליך לכבד את המורה שלך ולמלא אחר בקשותיו, עליך להיות צייתן ולהסיר מראשך כל מחשבות של עצלנות במהלך לימודייך". כך הוא שיחק במים וחיכה שהמאסטר שלו ייתן לו הוראה חדשה. כל יום הוא מילא את הסיר ואז הכה במים עד שהם נשפכו. אז הוא מילא שוב את הסיר והכה עוד במים. כך במשך שנה שלמה. בתחילת השנה השנייה טאי גואי ניגש למאסטר שלו ושאל אותו מה עליו ללמוד השנה. התשובה הייתה רצינית :"תכה במים". לפי המסורת הבודהיסטית, המאסטר ותלמידו הם כמו אב ובן, ולכן על התלמיד לציית לכל בקשה של המאסטר. לכן טאי גואי המשיך כמקודם והכה במים שבסיר. בתחילת השנה השלישית הוא חשב לעצמו "אני כבר משחק במים במשך שנתיים. המאסטר שלי בטח ילמד אותי שימוש בחרב, בחנית או משהו אחר וחדש השנה". כאשר הוא קד עמוקות למאסטר שלו ושאל איזו אמנות לחימה הוא ילמד, התשובה הייתה כמקודם :"תכה במים". טאי גואי שמע זאת ולא יכול היה להסתיר יותר את התסכול שלו, ולכן אמר: "האם אני עדיין צריך לשחק במים?" הוא הרים את זרועו וחבט אותה לתוך סיר המים בעוצמה. אז קרה דבר מוזר. כשהרים את ידו מהסיר נשמע קול פכפוך, הסיר נשבר וכל המים נשפכו ממנו החוצה. המאסטר אמר לו בשמחה :"למדת היטב את אמנות הלחימה שלך. אתה יכול עכשיו לחזור הביתה" טאי גואי היה מופתע מאוד לשמוע את הדברים האלה. מאז שהגיע לשאולין הוא לא נגע בחרב או בחנית והעביר שנתיים תמימות במשחק במים. הוא לא הבין מדוע המאסטר שלו אמר שהוא למד היטב את אמנות הלחימה שלו. הוא לא יכול היה לסרב ולהישאר ובכך להמרות את פי המאסטר שלו, אך מצד שני הוא הרגיש מאוד לא נוח כי הוא לא למד דבר. עם זאת, הוא היה במנזר במשך שנתיים ורצה לראות שוב אות הוריו, חבריו וקרובי משפחתו. בהרגשה מוזרה זו חזר טאי גואי לכפר יאנזו שבמחוז שאנדונג. כשחזר לכפר, לחצו כל קרובי המשפחה על אביו של טאי גואי שיבחר יום שבו יראה להם הנער מה שלמד, וזאת במטרה לחזק את רוחם של האנשים הפשוטים ולהפחיד את בעל האדמה. האצילים המקומיים, ששמעו שטאי גואי חזר משאולין, היו מאוד לחוצים וגם הם ביקשו מאביו של טאי גואי שיבחר יום שבו ציג הנער את מה שלמד. הם רצו להכיר את החולשות שלו כדי שבעתיד יוכלו להביס אותו ביתר קלות. גם אביו של טאי גואי רצה לראות מה בנו למד, ולכן בחר יום והזמין את כל החברים והקרובים כדי לחגוג את שובו של טאי גואי ממנזר שאולין. ביום הנבחר, לאחר שכל האוכל הוכן מראש וכל המוזמנים הגיעו, ביקשו כולם מטאי גואי להציג להם דבר מה. לא משנה מי ביקש ממנו להציג, הוא הכחיש שלמד משהו. בהתחלה כולם חשבו שהוא ראה דברים רבים מחוץ לכפרו ושהוא מסרב מתוך צניעות, ולכן לחצו עליו יותר. כשהפכו האורחים להיות תקיפים יותר ויותר, אביו של טאי גואי נעשה לפתע מרוגז מאוד, קילל אותו ואמר :"אתה עלוב וחסר כבוד. ביקשו ממך רק לבצע כמה תנועות, במה אתה כל כך מתבייש?" כשכל קרוביו וחבריו מנדנדים לו ואביו מקלל אותו, החליט טאי גואי שנמאס לו. הוא קם לפתע על רגליו ואמר :"באמת לא למדתי כלום!". הוא הכה בכוח כל השולחן עם כף ידו הפתוחה. הכוח של המכה היה כה גדול עד ששולחן העץ היציב נשבר בחבטה וכל רגליו התמוטטו. כשראו זאת כולם הם כיבדו את אמנויות הלחימה של שאולין, ואמרו שאם טאי גואי מסוגל להרוס שולחן במכה בודדת אז יהיה מוזר מאוד אם יריביו יצליחו לחמוק ממנו לפני שיהפכו לגוש בשר מדמם. הם לא העזו לשער מה הוא יכול לעשות במידה ויאחז בכלי נשק. לכן החלו כל האורחים לומר :"בסדר, בסדר, תעזבו אותו. בואו נאכל. הילד למד היטב את אמנות הלחימה שלו". כשאכלו, היו דודיו וחבריו של טאי גואי שמחים, דיברו וצחקו. אבל בעלי האדמות המקומיים היו שקטים ואף מפוחדים. יש פתגם עתיק בסין שאומר :"רוחות מפחדות מאנשים חזקים". לאחר הופעתו של טאי גואי כל בעלי האחוזות באזור נהיו יותר הוגנים כלפי האנשים הפשוטים. שנתיים לאחר ששב לכפרו, נפטרו שני הוריו של טאי גואי והוא נשאר ללא פרוטה. לאחר ששרף את גופותיהם הוא חזר לשאולין כדי להצטרף למנזר ולהיות נזיר בודהיסטי. כשנכנס למנזר הוא קיבל את השם הדתי צון קוינג. באותו הזמן, המלך המורד של מדינת זאנג, ואנג שיסונג, כבש את העיר לויאנג והוא וחייליו אנסו, רצחו ושדדו באופן אקראי אנשים ברחבי המדינה. אחר צהרים אחד אב המנזר שלח את צון קוינג לעיר בוגוזואנג שבפרברי לויאנג כדי שיעביר מכתב לטאן זונג, הנזיר שממונה שם על אדמות המנזר. בשנה ההיא היה צון קוינג בן 35 והיה ממש בשיא כושרו. הוא החליק את המכתב לתוך הקפלים בבגדיו ולקח עימו לבוגוזואנג את המגל ששימש אותו לאימונים. השמש הייתה כבר לקראת שקיעה כשהגיע צון קוינג חנהר לאו ולאחר שחצה אותו הוא פנה צפונה. לפתע הוא שמע מישהו צועק מאחוריו "תציל אותי, תציל אותי". הוא הפנה את ראשו וראה אישה צעירה לבושה במעיל אדום עבה ובשמלה ירוקה רצה לעברו בשיא המהירות. כחצי קילומטר מאחוריה הוא ראה קבוצה של פרשים רודפים אחריה כה מהר עד שענני אבק עלו מתוך הפרסות של הסוסים שלהם. האישה רצה לצון קוינג, נפלה על ברכיה, הטיחה את ראשה בקרקע והתחננה לפניו שיציל את חייה. צון קוינג ראה שהפרשים המתקרבים הם חייליו צבאו של ואנג שיסונג. הוא החליט במהירות להסיר את כובעו ושאר בגדיו, נתן אותם לאישה ואמר לה להתרחק משם. כשהתרחקה הוא לבש את מעילה מעל לכתפיו, את שמלתה מעל למותניו וכרך את צעיפה מסביב לראשו. אז הוא החל לנוע בכוונה כמו אישה ורץ כאילו חייו נתונים בסכנה. כשהפרשים הגיעו ליד צון קוינג התכופף אחד מהם כדי לתפוס אותו. הוא הגיב בכך שהשיל את הצעיף מראשו, שלף את המגל שלו והתחיל להצליף בפראות. כשראו שלפניהם נזיר, הבינו הרוכבים האחרים שרימו אותם והם שלפו את חניתותיהם כדי לחסום את המתקפה של צון קוינג. לצון קוינג היה רק מגל, שהוא נשק לטווח קצר בעוד יריביו הרבים היו מצוידים בחניתות. עם זאת, לאחר מספר מהלומות אף צד לא ניצח. כשהחלה השמש לשקוע, הבין צון קוינג שעליו עדיין להעביר את המכתב לבוגוזואנג. בתסכול רגעי הוא הרים את ידו הגדולה והכבדה והנחית את כף ידו על ראשו של אחד הסוסים. הסוס קרס לקרקע כאילו חתכו את גרונו. הוא חזר ועשה זאת ל-4 או 5 סוסים נוספים וכשנפלו לקרקע הוא החל לתקוף את הרוכבים שעליהם עם המגל שלו. הפרשים הנותרים, כשראו שהמצב הופך להיות גרוע יותר, פנו אחורה עם הסוסים שלהם וברחו משם לכיוון לויאנג. צון קוינג צעק אחריהם :"נתתי לכם ללכת בקלות רבה מדי" ואז הכניס את המגל שלו לחגורתו וצעד לכיוון בוגוזואנג.