דף הבית יצירת קשר
 
 
 
האגדה מספרת שבזמן שלטונה של שושלת סוי חי איש צעיר בשם טאי גואי בכפר יאנזו, במחוז שאנדונג. המשפחה שלו הייתה מאוד ענייה, ולכן הם רק שכרו את האדמה שאותה עיבדו, מה שגרם לבעל האדמה לנצל זאת ולהביא אותם לפת לחם. לכן, הוריו ומשפחתו של טאי גואי אספו ביחד כסף מעודפי החיטה כדי לשלוח אותו למנזר שאולין, שם ילמד אמנויות לחימה. התקווה שלהם הייתה שהוא ישוב בבוא היום לכפר ויילחם על זכויותיהם של האנשים הפשוטים והעניים.
קרא עוד...
יום אחד הגיעה בקשה מהקיסר קאנג קי שבעיר בייגינג להתארח בשאולין בזמן טיולו בהרים המרכזיים. כששמעו על החדשות, התרגשו הנזירים בשאולין ואב המנזר התרגש יותר מכולם. הוא חשב שהגעת הקיסר בטח תוסיף לכבוד וליוקרה של המנזר והוא יוכל לבקש בהזדמנות הזו מהקיסר לכתוב הקדשה למנזר שאולין
קרא עוד...
כשהיה יו קונג ראש המנזר בשאולין הוא פירש את החוק הבודהיסטי בדייקנות ובחומרה ואכף אותו ביד ברזל. אם נזיר כלשהו עבר על אחד החוקים הוא נענש, כאשר חומרת העונש תלויה בחומרת הפשע אותו ביצע ללא יוצאים מן הכלל. אפילו אם זקני המנזר או ראש המנזר בכבודו ובעצמו עברו על החוק הבודהיסטי הם נענשים בהתאם לחוק כמו כל נזיר אחר.
קרא עוד...
הנזיר זי שו, שהיה אחראי על משק החי, סיים לאכול שתי קערות של מרק ירקות דל. הוא עדיין הרגיש קצת רעב כשהלך לשדה שבו נקצר עשב והתיישב כשגבו כנגד ערימת קש כדי לנוח. הדרך הראשית ממזרח למערב חלפה מאחורי הערימה ובתוך זמן קצר הוא שמע לחישה המגיעה מאחוריו.
קרא עוד...
קיסר טאנג, לי שימין, חשב רבות כיצד חייו ניצלו ע"י 13 הנזירים, ולאחר שעלה לשלטון הוא שלח הזמנה לשאולין לבוא לעיר הבירה כדי לקבל פרס. לאחר שקיבלו את ההזמנה, 13 הנזירים בראשות טאן זונג, נסעו במשך יום ולילה לעיר הבירה צאנגאן (כיום קיאן).
קרא עוד...
במהלך שושלת סונג הצפונית, בזמן שלטונו של הקיסר הוי זאנג (1101-1119 לספירה) חי נער קבצן בעיר ביאנליאנג וכל יום לאחר שהיה מקבץ נדבות הוא היה הולך למנזר קיאנגגו כדי לראות את מופעי הרחוב שכללו הדגמות בחרב, בחנית ובחבל קפיצה. לאחר זמן מה הוא החל לחקות אותם ובדרך זו למד קצת אומנויות לחימה. לפעמים הוא חשב להופיע בעצמו בעיר רק כדי להשוויץ בידע שלו, אבל רבים מהאמנים ברחוב אמרו לו :"אם אתה באמת רוצה ללמוד אמנויות לחימה, אתה צריך ללכת למנזר שאולין. מה שאתה רואה אצלנו זה כלום לעומת המיומנויות של הנזירים בשאולין". לאחר ששמע זאת החליט הנער הקבצן ללכת למנזר שאולין, להצטרף לנזירים וללמוד מהם.
קרא עוד...
האגדה מספרת ששנה אחת בזמן השושלות הצפונית והדרומית, ביום השישי של החודש השישי לפי הלוח הירחי, שלושה גברים טיפסו על הרי השאושי כדי ליהנות מיופיים של ההרים...
קרא עוד...
טי גינג היה ממונה על כספי היבולים ועל בית המלאכה בשאולין. מאז שהצטרף למנזר הוא היה כורת עצי הסקה בגרזן, אבל במהלך הזמן הוא הרגיש שזו דרך איטית מדי. הוא זרק את הגרזן שלו הצדה והחל לשבור ענפים באמצעות הברך שלו. בהתחלה הוא שבר ענפים דקים כזרועו של אדם, אבל עם הזמן הוא התחזק והצליח לשבור אפילו גזעים. הוא גם היה מיומן בצורת לחימה שנקראת "הפיתוח ה-28 של האגרוף הקצר של שאולין", אבל מעולם לא קיבל שבחים על כך. הוא תמיד קיבל שבחים מחבריו הנזירים על "ברך הברזל" שלו.
קרא עוד...
בדור ה-10 לאחר בודידרהמא היה נזיר בשאולין בשם צ'ה קונג. הוא התנשא לגובה של יותר מ-2 מטרים, היו לו כתפיים של נמר, גבו היה חזק כגבו של דוב, ראשו היה גדול ויציב, ידיו כמניפות וקולו הדהד כמו פעמון גדול. כשצעק, היה ענן של אבק נופל מקורות הגג. הוא נודע בתור המאסטר של שיטת העגור.בבוקר, לאחר שהיה מתאמן במקל ובידיים חשופות, הוא היה הולך ליער השקט שליד המנזר. שם, אל מול השמש הזורחת, הוא ביצע תרגילי נשימה עמוקה כדי לשלוט בצ'י שבגופו. כל יום הוא עשה זאת במשך שעתיים לפחות. בערב, כשהיה שקט וכולם הלכו לישון, הוא היה מדליק את מנורת שמן השומשום, וכשהלהבה הייתה בגובה של כחצי מטר הוא היה פותח את פיו ובולע אותה.
קרא עוד...
במהלך שלטונו של המלך מינג שי זונג היה נזיר בשאולין בשם יי שאן. בכל אחד יש משהו מיוחד ואצל יי שאן הייתה ייחודית העובדה שהוא אהב לצייר במבוק. כל יום כשהוא לא היה עסוק בטקסים בודהיסטים, הוא גידל במבוק, הסתכל בו או צייר אותו. עבורו הבמבוק היה יותר חשוב מהבגדים שלבש או מהאוכל שאכל.
קרא עוד...
בזמן שושלת מינג, במהלך שלטונו של הקיסר שונג זן (1628-1643 לספירה) התגורר נזיר בשאולין בשם ביה שאן, הידוע גם כ"דונג פנג די יי זי" – "הפרח הראשון של רוח האביב". אתם בטח רוצים לדעת כיצד הוא קיבל את שמו. נהוג לומר שהפריחה הראשונה של השזיף בכל שנה נקראת "הפרח הראשון של רוח האביב". כל חייו אהב ביה שאן לצייר פרחי שזיף ותמיד כשסיים לצייר היה חותם בצד הדף – "הפרח הראשון של רוח האביב", ולכן החלו מוריו וחבריו לקרוא לו בשם זה.
קרא עוד...
הטירון הקטן בעל יד הברזל
לקראת סיום תקופת שונג זן (1628-1644 לספירה) בשושלת מינג, נזיר בשאולין בשם גינג שאן לקח לו מתמחה והעניק לו את השם הדתי לונג באו. לונג באו היה בן 12, עדין למראה אבל בעל מהירות ואינטליגנציה יוצאי דופן יחסית לגילו. כל מה שעשה המאסטר שלו הוא עשה גם כן. אם המאסטר יצא לעבוד בשדות, גם לונג באו היה שם. אם המאסטר שלו שינן סוטרות, לונג באו הקשיב לו ולמד גם כן, ואם המאסטר שלו התאמן – לונג באו עקב אחרי כל תנועה שביצע
קרא עוד...
תגובות: -1   צפיות: -1
במהלך שלטונו של הקיסר שן זונג (1573-1620 לספירה) היו 3 מאסטרים יוצאי דופן בשאולין. במנזר סי יאן היה מאסטר בשם גי שון. למרות שהוא היה בן 99 הוא היה חזק, בעל שמיעה טובה וראייה חדה ובכל יום הוא יצא אל השדות כדי לעבוד עם תלמידיו. באולם ינג היה מאסטר בשם גי יונג שהיה אפילו עוד יותר זקן. בגיל 101 הוא שמע היטב, ראה היטב וכשהתאמן הוא עשה זאת בעוצמה ובמרץ ממש כמו שהיה צעיר. המאסטר השלישי חי במקדש קי לאי והוא היה אפילו עוד יותר זקן. יי שונג, בן 103, היה יכול לצעוד 100 ק"מ ביום ולהתרחץ במים קרים ללא קשר למזג האוויר. בנוסף לגילם המופלג, היה עוד דבר שמשותף לשלושת הנזירים : הם היו שמחים בחלקם וחסרי דאגה. כולם קראו להם "שלושת הנזירים הזקנים"
קרא עוד...
אימון באמנויות לחימה הוא אחד הדברים הייחודים במנזר וכל אחד שם יודע לפחות כמה טכניקות של לחימה. כשראה ון זאי את חבריו מתאמנים בנשק ובידיים חשופות הוא קינא בהם מאוד. הוא רצה גם הוא ללמוד אמנויות לחימה, אבל בתור הטבח הראשי לא נותר לו זמן להתאמן.
קרא עוד...